החיצון- בעיה חברתית

 

מבוא

 

תודעה תקינה יוצרת יחס של הפנמה בין החיצוני לפנימי. ההפנמה מובילה לגמישות בשימוש בתכנים שיובאו מהחיצוני על ידי עיבודם והפיכתם למושגים. היפוכה של ההפנמה הוא החיצון, משמעו -  התכנים המיובאים מהחיצוני נותרים ללא עיבוד והפנמה. תנאים המאפשרים חיצון – אם כי לא גורמים לו בהכרח הם עוני, מעבר מתרבות לתרבות וחברת שפע מודרנית טכנולוגית. חטיבה בפני עצמה היא החיצון שהוא תולדה של פיגור מולד. מטרת ספר זה היא לתרום להבנת תופעת החיצון ולהציע דרכי תיקון.

 

פרק ראשון: עוני וחיצון – עקרונות

 

העוני עלול לגרום לחיצון מכיוון שהוא יכול להוביל למערכת יחסים בין ההורים ובין הילד – בעיקר בין האם ובין הילד – שאין בה התכוונות. המחסור גורם להתכוונות אל אשר איננו, ובכך מסיט אותה מאשר ישנו – מהילד. בגיל הרך חווה הילד את העלמות האם ואת שיבתה. ההתכוונות מעצבת את המחזוריות הזאת כקביעות ומטביעה בילד את התבנית על פיה כל העדר איננו סופי. בהעדר התכוונות לא מוטבעת תבנית שכזאת. התוצאה של מחזוריות ההעלמות והשיבה היא הפרדה הדרגתית בין האני ובין הלא אני. בהעדר התכוונות מופרעת המחזוריות וכתוצאה מכך נפגמת ההפרדה בין האני ובין הלא אני. פגיעה בהטבעה ראשונית זו משפיעה על מבנה התודעה ועל היכולות הקוגניטיביות. התבנית של קטבים ויחסים קוטביים לא נבנית כהלכתה. היחס בין הנתון ובין המושג המופשט ממנו נפגם. הפגיעה בקיטוב גורמת לטשטוש ההבחנה הבנויה על אדני ההפשטה הקוטבית. במקום תפיסה והפנמה נוצרת התפסה וחיצון. הפגיעה ביכולת ההפשטה גורמת לפגיעה ביכולת ההתמצאות בסביבה ומובילה לחסר בביטחון העצמי. היכולת להתרחק מהסביבה הקרובה המתאימה להתרחקות התודעה מהנתון בפעולת ההפשטה – לא מתפתחת.

אומנם לעיתים מתפתחת יכולת חליפית לפתרון בעיות שלא בדרך ההפשטה, אך החסר ביכולת ההפשטה נותן את אותותיו. החסר בא לידי ביטוי הן במגבלת יכולת פתרון הבעיות, והן בחוסר הצלחה בתרבות המודרנית המבוססת על דרך ההפשטה.

 

פרק שני: עוני וחיצון – שלושת שלבי ההפשטה הראשונים

 

כאשר האם אינה מתייחסת לתינוק יחס פרסונאלי, מוטבעת בתודעתו ראיית עולם לא פרסונאלית. כתוצאה מכך הוא מתקשה בהבחנה בפרטים של תמונת העולם, ומאוחר יותר נוצרים כתוצאה מכך קשיים בהפשטה. כיוון שלא הוטבעה בו הסדרה הקבועה של העלמות והופעת האם, לא מתפתחת בו יכולת התמדה ותודעתו מבוססת על ניסוי וטעייה אקראיים. בשלב ההתפתחות השני מצטרפת לתמונת העולם הלא פרסונאלית ואדישה, חולשת התקשורת של הילד הגדל בתנאי עוני הנובעת מדלות המשחק. בשלב ההתפתחות השלישי נמצא במוקד המתח שבין סטטיות ובין דינאמיות. מתח זה לא מתפתח בתנאי עוני, בהם נותר הילד במצב סטטי. ללא הדינאמיקה לא מתעורר פחד השינוי ולא נוצרת אשמת הפירוק. בהעדר מתח נוצרים סכסוכים, אך אין להם זיקה אל הפנימי והם מעצימים את החיצון.

 

פרק שלישי: עוני וחיצון – שלבי הלמידה וההתבגרות

בהגיע הילד לבית הספר נוספים עוד גורמים המעצימים את ההבדל בין הילד המחוצן ובין הילד המפנים. בבית הספר מפתח הילד בהדרגה אי תלות במבוגרים, הלמידה היא למידה חברתית בחברת השווים, אופקיו מתרחבים ובמיוחד תודעת הזמן שלו, והוא נע בין לימוד עובדות ובין הפנמת המשמעויות שלהן. לכל התפקודים החדשים הללו – החברתיים והתודעתיים -  הילד המחוצן אינו מוכן. מכיוון שאין הוא מוכן אליהם גדל הפער בינו ובין האחר. זה המקום בו יכולה ההוראה המשקמת להופיע כגורם הממתן את הפער. שלב ההתבגרות ההתבגרות הוא שלב דינאמי בו נע הילד מתמונת עולם נוקשה של עקרונות מוחלטים, לתמונה גמישה המכירה במציאות החיצונית. בכדי לעבור שלב זה נחוצה למתבגר תקופה בה למרות יכולותיו הפיזיות, לא נדרשת ממנו פעילות אחראית של מבוגר. תנאי עוני לא מאפשרים תקופת ביניים שכזאת, ובכך פוגמים ביכולת היווצרות הגמישות הבוגרת שהיא תנאי נוסף להפנמה. כך מתווסף רובד נוסף של חיצון על אלה שנוצרו בשלבים המוקדמים.

 

 פרק רביעי: עוני וחיצון – גילויי ההתנהגות

 

בעוד הפרקים הראשונים עסקו בהשפעת החיצון על החשיבה, עוסק פרק זה בהשפעת החיצון על הקשרים והכשרים החברתיים. במצב הרגיל מהווה בית ההורים אי של סטטיות במציאות המשתנה, העוני עלול לפגוע ביסודות קבועים אלה של הבית.

החיצון הינו חיים במישור התודעה ללא הבנת הקשר אל הפנימי. כתוצאה מכך נתפסים המאורעות חיצוניים והפנימיים, ללא קַשַר הסיבתיות. התוצאה של העדר מושג הסיבה היא התפתחות תודעה סבילה אפשרות להופכה לאקטיבית ופועלת.

התנאים הלא פרסונאליים העלולים להיווצר בתנאי  עוני יוצרים כבילות אל המוכר, אל בית ההורים. כתוצאה מכבילות זו נוצרת גם דלות תכני תודעה וצמצום החשיבה. מעגל קצת יותר רחב אליו כבול הילד המחוצן הוא השכונה, שבהיותה שכונת עוני עלולה להוות סביבה שלילית. הכבילות למוכר יוצרת גם אשליית מוכר, וזו פוגמת ביכולת הלמידה הדורשת הכרה בחדש ומוטיבציה להפנים אותו. כך נפגמת גם היוזמה הכללית בכל מרחבי החיים. חולשת הדמיון של המחוצן גורמת לכך שיחסו אל האחר הבוגר יבוסס על חיקוי ולא על הפנמה.

המחוצן יוצר תלות גדולה בייצוגים מוחצנים: גיבורי קולנוע, כסף, עישון. ההתנהגויות שלו מוחצנות – יחסי המין ואף התוקפנות.

יש להדגיש כי תנאי עוני אינם גורמים בהכרח לחיצון. הורים החיים בתנאי עוני יכולים להתייחס יחס פרסונאלי לבניהם ובכך להובילם לחיי הפנמה.

 


פרק חמישי: החיצון בתנאי השפע

 

שפע הוא מצב בו כל צורך – חיוני ולא חיוני – יכול להתממש ללא מאמץ. ההורים החיים בתנאי שפע רואים אפשרות להעביר את תפקידם – עבור תשלום – ולא להיות מעורבים באופן ישיר בחיי ילדיהם. כתוצאה מכך נוצר קושי בקשירת קשרים.

השפע מהווה הווה סטטי בו לא מתעורר צורך בשינוי. הסטטיות יכולה להוביל לריקנות קיומית, המתבטאת באופן חיים אדיש, ללא פחדים, קרירות מוסרית, חוסר אמיתיות חוסר ספונטאניות ותלות בגירויים חיצוניים. כל החסרים האלה נוצרים מפאת העדר מבנה שלם של פנימי וחיצוני ופגימת תהליך ההפנמה.

חיי השפע עלולים ליצור מכוונות של התודעה למילוי הריק, כשקנה המידה היחיד לכל דבר הוא המחיר. גם עבריינות יכולה להיווצר בתנאים שכאלה, ואף היא מכוונת למילוי הריק.

הילד הגדל בתנאי שפע סובל מחד גיסא ממילוי כל משאלותיו – הליך הפוגם בהיווצרות נאותה של יחס בין הפנימי לחיצוני, ומאידך גיסא מריחוק האם הפוגם ביכולת הפרדת השלם – ממרכיביה ההכרחיים של יכולת ההפשטה – הנוצרת במתח התקין שבין ריחוק וקרבת האם. ילד הגדל בחברת השפע מוקף בשפע גירויים, למעלה מיכולת ההכלה וההפנמה שלו. ילד שכזה החי חיי פינוק לא מוכן ליטול חלק בחברת השווים. קיצור הזמן בין הצורך ובין מילויו גורם לפגיעה בתפישת הזמן של הילד. ההורים מרוחקים מהילד וכך נמנע קונפליקט עימם. כתוצאה מהעדר קונפליקט סובלת תודעתו של הילד מחד ממדיות וסטטיות במרכיב קליטת הזמן. 

 

פרק שישי: האדם המודרני

 

הצבנו שני דגמים הפוכים - ההפנמה והחיצון. השאלה בה עוסק פרק זה היא האם המודרנה לא הורסת את דגם ההפנמה? תחום הדיון שלנו יתמקד באדם המודרני, בן המעמד הבינוני או מעמד הפועלים בתרבות המערבית. מאפייני החיים הכלליים של אדם זה הם חיים בחברת שפע טכנולוגית ונטילת חלק בתהליכים המערערים את התא המשפחתי.

חברת השפע היא חברה בה הייצור מכוון לא כדי לספק צרכים אלא כדי לעוררם. הערך 'יש לי' מחליף את הערכים הקלאסיים 'טוב' 'יפה' 'אמת' 'קדוש'. התוצאה של המרה זו - וזוהי הטענה המרכזית של הפרק - היא חיצון. תודעתו של האדם המתעצבת בתנאים אלה מכוונת אל מה שאין לו - משם יבוא ה'יש לי' - ובכך מתקבעת בדגם של חיצון.

חברת השפע מעצבת את תודעת בני המעמד הגבוה והבינוני הנוטלים חלק בחיי הקניין, אך משפיעה גם על בני המעמד הנמוך המחפשים התקדמות על פי אמות המידה המחוצנות של חברה זו.

ההשפעות של חברת השפע המודרנית על הזהות הן עמוקות והרסניות. האני מתמכר למצרכים במקום להווייתו, מכוון לאובייקטים חיצוניים ולא לאישיות, וכתוצאה מכך הזהות האישית מתדלדלת.

המימד הטכנולוגי של החיים המודרניים מוסיף על גורמי דלדול הזהות והחיצון. האדם עומד מול טכנולוגיה ולא מול אנשים, ובכך נוצרת מערכת מנוכרת. הניכור הוא מושג השייך לשדה החיצון. יותר ויותר תפקידים מועברים מאנשים למכונות, בכך עוברת גם היוזמה שהיא מהאיכויות החשובות של הפנימי אל המכונה והאדם נותר בלעדיה. האדם עובד מול  מכונה אך ברוב המקרים אין הוא מבין אותה, מה שמוסיף לניכור ולחיצון. הייצור ההמוני מבליט את ההגדרה על פי הקבוצה ומחליש את הזהות האינדיבידואלית. במקביל לייצור ההמוני עולים ארגונים גדולים בהם אין מקום לזהות אישית. הייצור ההמוני בו נוטל האדם הבינוני חלק כפועל מצריך אחידות ואינו מאפשר ואף אוסר מקוריות. כתוצאה מכך נחלש האני, מתדלדל הפנימי והחיצוני גובר.

כל התהליכים האלה משפיעים באופן עמוק על המשפחה. מכיוון שהכוח עבר אל המכונות ואל הארגונים, ההורים מאבדים אמון בכוחם. האב התלוי יותר מבעבר בגורמים חיצוניים מאבד את מעמדו. כך נוצר במשפחה דפוס לא אישי - שהרי האישיות הוחלשה - ומתעצמים תהליכי החיצון. בעולם שכזה בו אין מבוגר המתייחס לילד ביחס אישי מתעצמת נטיית תודעת הילד לחיצוי [דיכוטומיה] ואובדת יכולתו ורגישותו להבחין בדקויות ובשוניות. כך נפגמת כל יכולת הה\חשיבה וההפשטה.

 

פרק שביעי: חיצון וקמאיות[1]

 

עד כה ראינו מה קורה לערך ההפנמה בתרבות בה הוא מהווה ערך יסוד אך  חלים בה תהליכי שינוי. השאלה בה יעסוק פרק זה היא - מה קורה בתרבות שאינה רואה באופן מהותי וראשוני בהפנמה ערך עליון?

האדם המכונה כאן 'קמאי' אינו אדם בעל יכולות ירודות אלא בעל יכולות שונות ביחס לאדם ה'מודרני'. אדם זה יכול להיות בעל אופי אישי, הכרות מדוקדקת ומבחינה עם הסביבה, יצירתי, נע בין קודש לחול. ובכל זאת -  במישורי קיום שונים - הוא יאופיין על ידי תארי סטטיות ואי אינדיבידואליות ביחס לבן החברה המודרנית.

סגנון החיים הקמאיים נוצר באזורים המרוחקים מהציביליזציה המודרנית. קטגוריות החשיבה שלו שונות משל האדם המודרני. קטגוריית הסיבתיות מכילה גורם עליון או אפשרות לסיבתיות מאגית. במבנה התודעה הקמאיי יש בולטות להבחנה בכל מצב כמצב ייחודי, והפחתת ההפשטה וההכללה. במקום ה'פנימי' אצל האדם המודרני מופיע ה'עליון' אצל האדם האדם הקמאי. כתוצאה מכך חל היפוך - והפנימי אצל המודרני הוא מוחצן אצל הקמאי. 'פעולה' נתפסת אצל המודרני כאקט משנה מציאות, בעוד שאצל הקמאי היא נתפשת כאקט המתלכד עם המציאות העליונה. הזמן של האדם המודרני הוא זמן רצוף בעוד שהזמן של הקמאי הוא קטוע - קודש וחול - ומעגלי. מכאן נגזרת נטייתו של המודרני לשינוי, ומאידך גיסא - התנגדותו של הקמאי לשינוי. מכל ההבחנות הללו נגזר כי האדם הקמאי חי חיי חיצון, למרות שמשמעות החיצון בעולמו שונה לחלוטין מהחיצון באופנים שנסקרו קודם לכן. חיצון זה יכול להוות תשתית לחיי רוח עשירים, אך יגרום לניכור וזרות לסגנון החיים המודרני.

כאמור, חיים קמאיים יכולים להיות חיים שלמים. בעיית החיצון שבהם מופיעה עם המעבר של יחיד או קהילה מחיים קמאיים לחיים מודרניים. מעבר שכזה משפיע על כל צורות החיים וגורם בהכרח לבעיות תודעה קשות.

עם המעבר נגרמת תחושת אובדן הגנה שהיתה בעולם העל  אינדיבידואלי הקדום. שלב המעבר מאופיין בהיותו מצב חלקי. חלק מהמציאות משתנה וחלק לא, יש חיקוי חלקי של בני הקהילה המודרנית, הרחבת המוכר חלקית. ככלל מאופיין מצב זה כ'עדיין לא', והוא יוצר אשליית היכללות בחברה המודרנית.

במצב המעבר יש פגימה גם בעולם המודרני אליו מנסים בני קהילת המעבר להיכנס, וגם בעולם הקמאי ממנו הם באים. מחד גיסא - רעיונות וערכים מודרניים אינם מופיעים בטהרתם אלא בליווי רעיונות וערכים מהעולם הקמאי. מאידך גיסא - ספרי העולם הקמאי ממשיכים להילמד אך התודעה הלומדת מזרימה אליהם רעיונות וערכים מודרניים. כך עלולה קהילה זו -  או יחיד מבניה - להיות מנותקת ומנוכרת לשני העולמות - הקמאי והמודרני.

 

סיכום

 

ביחס לכל תופעות החיצון שנסקרו יש לבחון האם ייתכן טיפול מקל. מטרת הטיפול היא להגביר את ההפנמה ולהקל על הקשיים שגורם החיצון. את ההוראה יש להתאים לבעיית החיצון הייחודית של בני הקהילה, וכן את הטיפול הסוציאלי. 

 



[1] בחרתי להשתמש במושג 'קמאיות' במקום במושג 'פרימיטיביות' בו השתמש פרנקנשטיין, מפאת הקונוטציות השליליות שדבקו במושג זה ומטות את ההבנה מכוונתו של המחבר שהיא טיפולוגית יותר משיפוטית.