רשימת מאמרים עם ביבליוגרפיה חלקית

15. המצב הסוציאלי והחינוכי של ילדי ירושלים. ידיעות על העבודה הסוציאלית בארץ ישראל, ירושלים: ועד לאומי, 1937.[1]

16. עבריינות הצעירים בירושלים. הד החינוך, כרך 11 ג-ד 1937, עמ' 48-58. ה-ז ע' 99-103.

17. עבריינות בקרב הנוער. בתוך 'למען הילד והנוער' ירושלים, מוסד סולד, 1944, עמ' 1-24.

עד המאה ה19 לא היתה הבחנה בין פושע מבוגר ופושע צעיר. מאז הלכה והתגבשה ההכרה כי יש צורך בהבחנה שכזאת. הכרה זו חדרה לארץ ישראל עם הכיבוש האנגלי. הטיפול בעבריינות נוער דורש תובנות מיוחדות ומוסדות מיוחדים. יש צורך להתמקד במניעה. תנאי  הכרחי הוא  קיומו של בית דין מיוחד לעבריינים צעירים. כמו כן יש צורך בעיצוב תפקיד מיוחד – קצין המבחן. יש לבחון אפשרויות של הכנסת העבריין הצעיר למוסד או למשפחה אומנת. התכלית של הטיפול איננה ענישה אל ריפוי וחינוך.

יש להבין כי העבירה איננה אירוע חד פעמי, אלא היא התפרצות של דחף מתמיד לא מרוסן. העבירה חושפת חיי עזובה, המורכבים מתנאים סוציאליים – משפחתיים – חברתיים בתוספת ליקויי התפתחות. כתוצאה מכל אלה המעבר אל העבירה הוא קל ומקרי. לכן יש לחשוב על בניית בית ספר לתיקון האישיות, ולא על ענישה.

18. עקרונות הטיפול בילד העזוב. מתוך 'עקרונות הטיפול בילד העזוב' מוסד סאלד, אוגוסט 1945, עמ' 3-14.

עזובת הנוער היא תולדה של הסתגלות לקויה לתביעות החברה. הסתגלות משמעה ביטול גורמים להפרת כללי החברה, ויצירת חלופות התנהגותיות העולות בקנה אחד עם החברה. השאלה החשובה ביחס לטיפול בעזובה היא, האם ראוי שהטיפול יעשה בסביבת המגורים המקורית או תוך  העתקת הנער העזוב לסביבה אחרת. ההמלצה היא לבחור בסביבה המקורית במידת האפשר, בקבוצה הומוגנית ותוך העדפת הטיפול הקבוצתי על פני הטיפול האינדיבידואלי. התובנה המהווה בסיס לטיפול היא כי בניגוד לנוירוזה המשקפת אני פגום, העזובה משקפת אני חסר. את החסר יש להשלים על ידי עיצוב אוריינטציה קולקטיבית, תוך הקפדה כי ההוויה החברתית המתוקנת מועברת למעשים.

19. לתכנון המלחמה בעזובה בקרב הנוער. בתוך 'חקר העבודה' תל אביב 1949, עמ' 103-112.

הטיפול בעזובה דורש יכולת הטרמה, ולא רק התמודדות עם הבעיות שכבר נוצרו. יש לחבר בין הפוליטיקה ובין התרפיה הסוציאלית. הטיפול צריך להיות בחברה, ולא באובייקט מסוים. התרפיה הסוציאלית מהווה גורם משלים לפוליטיקה.

השלב הראשון הוא הדיאגנוזה, זו מורה כי אין לעזובה גורם אחד אלא גורמים שונים. הגורמים המרכזיים הם ההורים מצד אחד, והחברה מהצד השני. גורם שלישי היכול להצטרף הוא פיגור שכלי של הילד. בארצנו מתווסף גורם נוסף, חברת העולים.    

התרפיה הסוציאלית שמה את הדגש על המרכיב החברתי, ורואה בעזובה תולדה של חוסר הסתגלות לקולקטיב. בכדי לדייק בדיאגנוזה, יש להבחין הבריא העזוב והנוירוטי. הבריא הוא מי שיש בו את היכולת להשתלט על היצרים ולדחות סיפוקים. העזוב הוא מי שמבנה תודעתו דל בתכנים, והוא סובל מחולשת האני המובילה לאי יכולת להשתלט על היצרים ולדחות סיפוקים. הנוירוטי הוא מי שפעולת ההשתלטות והדחייה מובילה אותו למצבי לחץ מצפון, הגוררים הפרעות בתודעה ובהתנהגות.

מכאן נובע ההבדל בדרכי הטיפול. בנוירוטי דרוש טיפול המשחרר מהלחץ, בעזוב דרוש טיפול הפוך – המבנה ומציב גבולות. ההבניה והגבולות צריכים לתפקד בסביבת החיים של הילד העזוב, לכן אין להרחיק את הילד מסביבתו – למשפחה למוסד או לקיבוץ – אלא לטפל בו טיפול קבוצתי בסביבתו הטבעית.

20. שיטות הטיפול בעוברי חוק צעירים. 'מגמות' כרך א' מס' 1, 1949, עמ' 63 – 86.

השקפת המחוקק על הטיפול בעוברי חוק צעירים התפתחה בשני אופנים: האחד – מאי הבחנה בין הפושע המבוגר לפושע הצעיר להבחנה ביניהם, והשני – מטיפול שמטרתו ענישה לטיפול שתכליתו חינוך.

המגמה החדשה דורשת הערכות שונה. בדיקת התפתחות של עוברי החוק הצעירים, בכדי לאבחן את מצבם ולהתאים להם טיפול הולם. ביטול הענישה וכל הקטגוריות הנלוות אליה. גמישות בטיפול תוך ניסיון לשמור על קשר עם המשפחה. הטיפול עצמו צריך להכיל תוכחה ואזהרה מפי השופט, ואפשרויות של שחרור  בתנאי שהילד מתחייב להתנהגות טובה.

ההורים מהווים חלק מהמערכת הדורשת תיקון. שחרור הילד צריך לכלול התחייבות ההורים להשגחה ראויה, אך לא די בכך  - חינוך ההורים הוא חלק ממשימת השיקום.

תקופת המבחן מהווה שלב חשוב בטיפול. לתקופה זו צריכה להתלוות הסברה מעמיקה. תפקידו של פקיד המבחן הוא להיות מתווך בין הפן הטיפולי ובין המחויבות לבית המשפט.

במקרה שהתא המשפחתי אינו ניתן לשיקום, יש לדאוג לסידור הצעיר מחוץ לבית. הליך זה מתקיים במתח שבין הסמכות החוקית ובין הסמכות הסוציאלית. משמעותו של סידור שכזה היא דחיית החזקה הטבעית של ההורים על ילדם. יש להגדיר בדייקנות את הזכויות והחובות של המשפחה הטבעית ואת הזכויות והחובות של המשפחה האומנת [הטיפול, הסמכות, עיצוב העתיד]. יש לשאוף לשמור על אופי דומה של המשפחה האומנת לזו של המשפחה הטבעית [כגון  - משפחה דתית]. יש לפנות מקום הולם למשפחה הטבעית בחייו של הילד החי במשפחה האומנת. יחד עם יצירת אופי משפחתי, יש לשמור על הממד החוקי. לכן בריחה מהמשפחה האומנת תיחשב לעבירה פלילית.

במקרה שאין אפשרות להתאים לילד משפחה אומנת, יש להפנותו -  כאמצעי אחרון -  למוסד. ההפניה למוסד צריכה להיעשות על ידי בית המשפט מצד אחד ועל ידי מומחים לחינוך מצד שני, תוך מתיחות ביניהם. הקושי בעיצוב מוסד המתאים למטרה זו, הוא במתח שבין מקום מחנך לבין מקום שיש בו מימדים של כליאה. מכאן נובעת בעיית הביקור בבית, ובעיית היחס לבריחה.

רק במקרים הקשים בהם גם המוסד לא יכול להתאים, יש לבחון אפשרויות של מעצר ושל מאסר.

21. דרכי הסתכלות בחניכי עליית הנוער 'מגמות' כרך א' מס' 1, 1949, עמ' 26-50.

לפני שדנים בדרכי ההסתכלות, יש להגדיר את תכליתה. תכלית ההסתכלות יכולה להיות ההכרה המדעית כשהיא לעצמה, או דיאגנוזה המובילה לריפוי וחינוך. מכל מקום – אסור למדריך לבצע את ההסתכלות, למרות שהוא מצוי בחברת החניכים – אין הוא מוכשר להסתכלות.

תנאי ההסתכלות צריכים להיות ראשית – ידיעת הגבולות, ושנית ידיעה בסיסית של תורת ההתפתחות ומיון התופעות. בכדי למתן את ההסתכלות יש לערוך ישיבות ודיון על אודות ממצאי ההסתכלות. חשובה ההבחנה בין דיאגנוזה ובין טיפול. יש לכלול בהסתכלות התבוננות ביחיד, בקבוצה וידיעת העבר.  

שדות ההסתכלות הם הלימוד, העבודה, האוכל, השינה, המשחק, הספורט, המועדון, הקבוצה, השיחה, המפגש עם החברים והמפגש עם המבוגרים.

22. הטיפול בילדים קשי חינוך. 'סקירות' כרך ג', ירושלים, מוסד סולד, 1949.

הטיפול בילדים קשי חינוך, הוא טיפול בילדים עם קשיי הסתגלות. הטיפול בצעיר יעיל מהטיפול במבוגר, לכן צריכה המגמה להיות טיפול צעיר ככל האפשר. הנחת העבודה של הטיפול הן, כי ההתנהגות היא תולדת הנסיבות. שינוי הנסיבות יכול להוביל לשינוי ההתנהגות, ולעיתים שינוי היחס לנסיבות יוביל לשינוי ההתנהגות.

הטיפול צריך להינתן על ידי מקצוענים ולא על ידי מתנדבים. 'מקצוענים' צריכים לכלול את הפסיכיאטר, ואת המטפל התרפויטי. יש לשאוף לאינטגרציה בין סוגי הטיפול השונים.

23. חולי החברה ותיקונם. בתוך רות ה. עורך: 'על חינוך האזרח'. ירושלים, מאגנס, 1950, עמ' 69-90.

המאמר מופיע בכנות ושוויון [11].

24. הטיפול הפסיכותרפויטי בילדים כמקצוע. 'מגמות' כרך א' מס' 2, 1950, ,עמ' 127-150.

עם התפתחות הפסיכולוגיה ודרכי הטיפול, יש צורך בהתמקצעות של העוסקים בטיפול. ישנם כמה בעלי מקצוע הנוטלים חלק בטיפול – הרופא, המורה, המדריך והעובד הסוציאלי. יש צורך לבנות גשרים בין המקצועות.

הפסיכותראפיה היא הריפוי של הנפש החולה. חלוקת התפקידים צריכה להיות: המחנך עוסק בריפוי הממד המודע של הנפש, והמטפל בריפוי הממד הלא מודע של הנפש. העובד הסוציאלי צריך להגיש עזרה לילד שמטרתה היא שהילד יוכל לעזור לעצמו. עליו לעזור להטיב את מצבו הסוציאלי והבריאותי של הילד, ולסלק גורמי הפרעה ללמידה.

הפסיכותראפיה מרפאת על ידי יצירת אינטגרציה בין המודע ובין הלא מודע. ישנן שתי שיטות בהבנת היחס בין הלא מודע ובין המודע: הפסיכואנליזה טוענת כי נקודת המוצא היא המודע. תהליך ההדחקה מוביל תכנים אל הלא מודע, והטיפול מחזיר אותם אל המודע. יונג מציע דגם הפוך. נקודת המוצא היא הלא מודע. תפקיד הטיפול הוא לתרגם ולפרש את המסרים הנמסרים מהלא מודע אל המודע. הנחת העבודה בעבודה זו היא הדגם של יונג.

הטיפול בילד ייחודי מכמה בחינות. תהליכי הדחייה של מסרי הלא מודע קלים בילד מבמבוגר,  תהליך ההתפתחות הוא תהליך של חיזוק האני המשתלב בטיפול, קל לבצע העברה בגיל הזה ויש הכרה טבעית בסמכות המבוגר. הטיפול בילד יכול לכלול משחק, ציור וסיפור.

[המאמר כולל התייחסות לתנאים המיוחדים בארץ, תוכנית הכשרה למטפלים הכוללת הצעה למיון המועמדים, תוכנית הלימודים ותכנית ההכשרה המעשית].  

25. משרד השירותים הסוציאליים לילדי בתי הספר [הצעה מאת מוסד סולד]. 'מגמות' כרך א' מס' 2, 1950, עמ' 180 – 184.

חוק חינוך חובה הינו הישג חשוב, אך הוא גם מבליט את החסר בו. החינוך ההוראתי הנגזר מחוק חינוך חובה – אינו מספיק. הדאגה הכוללת לחינוך הילד, מכילה גם את הדאגה לטיפול רפואי והייגני. טיפול זה צריך להי

26. הכוונה וכפיה בחינוך. 'מגמות' כרך א' מספר 3,  1950 239 – 249.

נייל הציב את עיקרון החופש הבלתי מוגבל. הנחת היסוד היא כי כפיה ואיסור הם מושגים שליליים, המובילים להדחקה היוצרת קרע בין המודע ובין הלא המודע. הערך העומד ביסודה של עמדה זו הוא החופש. השאלה היא כיצד מגיעים למימוש ערך החופש, האם על ידי חופש בחינוך?

יש המזהים שלילת כפיה עם שלילת הכוונה. התוצאה של זיהוי זה הוא זיהוי של הטיפול עם החינוך. על פי זיהוי זה, כשם שמגמת הטיפול היא שלילת כל יסוד מגביל כך צריכה להיות מגמת החינוך. אלא שבכך נעלם מהנוף החינוכי מושג ההכוונה, המהווה תנאי הכרחי לו.

מצב של אי ידיעת העולם מוביל לזרות. ההכוונה יוצרת הכרות המובילה להתמצאות. הילד רוצה וצריך להסתמך על המבוגר בתהליך ההכרות. הוא לומד להכיר את המציאות בתהליך של חיקוי המבוגר. עמדתו של נייל  היא ריאקציה לקיפוח הילד, אך כשלעצמה היא שגויה. המבוגר מצמצם את האפשרויות האין סופיות העומדות בפני הילד, ובכך עוזר לו להתמצא במציאות. כל זאת נעשה על ידי הקניית סדר, הרגלים וקשר בין גבולות הסובייקט לגבולות האובייקט. ההכוונה היא התנסות בחוקים ובערכים והיא תנאי הכרחי להשתלבות בחברה.

27. מגרשי המשחק במושבות. 'מגמות' כרך א' מספר 4. 1959. ע' 370- 376.